למה אני מציירת ציורי שואה – לקראת תערוכת היחיד שלי

ציורי שואה

צועדים ונופלים, סדרת המצעד, מציורי השואה של הציירת מירי לביא.

מחר תיפתח תערוכת היחיד שלי, תערוכת ציורי השואה שלי.
זה הזמן להפנות את המבט לאחור:

כשהתחלתי לצייר ברצינות, זה היה כשהבנתי שהציור הוא כבר לא תחביב, אלא הרבה מעבר לכך,
זה היה אז שהתחלתי לצייר את ציורי השואה.

אני דור שני… את כל מה שאומרים על בני הדור השני – אני חוויתי. החל מהחרדות העמוקות בילדות,
דרך תחושה מתמדת של של חסר ופחד מאובדן מכל סוג שהוא…

הכל מתנקז אל היצירה שלי.

מאותו זמן, כשהתחלתי לצייר ברצינות, עסקתי במשך 14 שנים אך ורק בציורי שואה.
שנים ארוכות.
עד שיכולתי לצייר גם נושאים אחרים.

בדרך כלל השתדלתי להוסיף כתם צהוב לציור, כדי להאיר את הדרך אל התקווה.
כמו בציור “משפחות, רסיסי חיים
אבל לא תמיד.
העיסוק בנושא הקשה מנשוא הזה לפעמים הותיר אותי בתחושה קשה,
כלואה ברגשות חרדה, כעס, חוסר אונים,
שמתוכם נוצרה סדרת הציורים – ייאוש,
כמו ציורי “כלוא“, “אם וילד“, “התינוק המת“.

ציורי שואה

הציור אם וילד, סדרת ייאוש, מ ציורי שואה של הציירת מירי לביא.

הציור העליון: צועדים ונופלים, מחולק לשני חלקים שביניהם רצועה שחורה וצהובה. מעל ומתחת לרצועה הצהובה

צבעתי בצבע שחור  שמחקתי בחוזקה ועל רקע מחוק זה דמיות-גפרורים רוקדות, קופצות, הולכות, זוחלות, נופלות.
הדמויות צועדות בשני טורים, מעל ומתחת לרצועה הצהובה.

השחור והצהוב משמשים בציוריי כסמלים לשואה.
הצהוב הוא צבע טעון אשר מסמל מצד אחד את הטלאי הצהוב, את השבר הגדול של השואה,
אך מצד שני הוא גם צבע של תקווה וחיים.

ציירתי את הדמויות כדמויות גפרורים, כל כך שונות מציורי הדמויות שאני מציירת היום.
דמויות הגפרורים הראשוניות המחישו את אשר המילים והמכחול אינם מסוגלים לבטא.

ציור האם והילד מצויר גם הוא בטכניקה מיוחדת שהמצאתי במיוחד עבור ציורים אלה – טכניקה של מחיקה.
רק המחיקה עזרה לי לשמר את שאינו ניתן לביטוי.

מחר אראה את רוב ציוריי על הקירות בתערוכה.
כבר כשארזתי אותם למשלוח להיכל התרבות בטבריה – הרגשתי מחנק בגרון ולחץ מאחורי העיניים.
כשהרגשות מופנמים, הצער אינו גלוי לעין כל.
כשאראה את הציורים על הקיר – את הרגשות שלי פרושים בציורי ענק על הקירות…

יתכן שאבכה.